ברכות לחן וברק שהתגברו על משבר סופ"ש הזוגות, ועכשיו היא מכינה לו קוקילידה (עם פיסטוק!!!) וגם מזמינה שלט חדש לבית, כזה שכולל את השם שלו (ושל נובי), וכמו מצהירה על כך שהיא מעוניינת להישאר איתו לטווח הארוך. צעדים מקסימים מצידה של חן, אבל בסופו של דבר, ההתקדמות הזו בקשר קצת מלחיצה את שניהם. את חן, כי היא מפחדת שהיא חונקת אותו, ואת ברק, ובכן, כי הוא מפחד להיחנק.
גבר כזה יכול להיות מאוד בעניין שלך, אבל ברגע שהוא מרגיש שאת מצפה ממנו למשהו, הוא ייבהל וייקח בחזרה את העניין שלו. למה? אולי זה חשש ממחויבות, ואולי הוא פשוט לא רוצה, בפרנציפ, להיות כפוף לפקודות (למרות שאין באמת פקודות, בסך הכל יש רצון). אני לא בטוחה שזה המקרה של ברק - כי בסך הכל, נראה שהוא כן מעוניין להיות עם חן - אבל בפרק הזה, מה לעשות, הוא מדבר קצת כמו גבר טיפוסי שמפחד ממחויבות. הוא מפחד להגיד לה "אני אוהב אותך" כי הוא מפחד שהיא תצפה שהוא יגיד את זה שוב, ברגעים שבהם הוא עצמו אולי לא ירגיש ככה כבר; בתרגום חופשי, הוא לא רוצה להיות חייב לאף אחד, ואולי הוא גם לא יכול להיות חייב, כי החובה תדכא לו את האהבה (או ליתר דיוק, את התשוקה).
אבל יכול להיות שכל זה לא נכון. יכול להיות שברק בסך הכל צריך לקחת את הדברים בקצב שלו, ושעם הזמן הוא יאולף כמו שצריך ואפילו ישמח לקנות לחן פרחים בכל יום שישי. אני רואה הרבה תגובות ברשת שטוענות שחן לא טובה בשבילו, שהיא טיפה מורידה אותו. אני דווקא חושבת שהנוכחות שלה, גם אם היא מכבידה, מעבירה אותו תהליך חיובי. הוא לומד להיות רגיש וסבלני; ובינתיים, בכל מה שקשור ל"אני אוהב אותך", היא מעניקה לו סבלנות בחזרה. האם זה יחזיק? נצטרך לחכות ולראות.
נעבור לרוני ושקד - שעכשיו, כשנועם ואיזבל ואיילה ושחר כבר לא איתנו, מקבלים ממני את תואר הזוג המעניין של העונה. הפרק של אתמול היה פרק סוער במיוחד בגזרת הזוג היפואי, אז ניגש לעניינים - ונתחיל עם סוגיית החברים של שקד. אי אפשר היה לפספס את הוייב המעט-אנטי של רוני במהלך הפגישה איתם; גם שקד שם לב להתנשאות שלה, שהוגשה במעין נחמדות מעושה. שקד מיומן בזיהוי של הניואנסים האלה, אצל רוני בפרט ואני מניחה שאצל אנשים בכלל. ובדיוק בגלל שהוא הבין מה עבר לה בראש בזמן המפגש, הוא שאל אותה מאוחר יותר אם היא נהנתה. אז רוני אמרה-בלי-להגיד: שהחברים שלו חמודים, אם כי הם שונים מהאנשים שבדרך כלל נמצאים בסביבה שלה. אבל שקד התעקש לחלוב את זה ממנה. פשוט כי הוא יודע שזה נכון.
וזה באמת נכון. רוני יכולה להמשיך ולבקש לכבות את המצלמה, אבל זה לא משנה, כולנו יודעים מה היא חושבת. שקד, מצידו, לא מסוגל לשאת את זה (אגב, אני לגמרי יכולה להבין אותו). אולי הוא מאמין שהפער הזה אף פעם לא ייסגר (זו האמת, הוא לא ייסגר), ואולי זו הסיבה שבגללה הוא מתנהג כמו שהוא מתנהג כלפי רוני, במשך מי-יודע-כמה זמן. נכון, הוא קנה לה חליפת גלישה, אבל בסך הכל, נדמה שהוא נמצא במצב תמידי של אנטי עם פרצופים של "אין לי כח להיות פה". ובלי קשר, כפי שכבר ציינתי לא פעם ולא פעמיים, הוא פשוט לא מספיק בעניין שלה. וזה ניכר במיוחד בהתנהלות שלו בוויכוח סביב הנסיעה לעין גדי.
תקציר האירועים: רוני רוצה להביא מצרכים ולבשל ארוחה, שקד רוצה לאכול במסעדה. בתחילת השיחה, נדמה היה שבאמת אין סאבטקסט, רק טקסט: רוני באמת רצתה לייצר אווירה של טיול בשטח, ושקד באמת רצה לחסוך את הטרחה, והרצונות שלהם לא התיישבו אחד עם השני. אבל ככל שהתקדמה השיחה, שכבות נוספות של משמעות הצטרפו לכל משפט שכל אחד מהם אמר. רוני לא הבינה למה שקד מסרב לבוא לקראתה, ולמה הוא לא נלהב להשתתף בבילוי זוגי מגבש שישמח אותה (ובתקווה, ובכן, גם אותו). שקד, לדעתי, פירש את התשוקה של רוני לפויקה בתור ביטוי נוסף לתחושת העליונות הצופיפניקית המובנית שלה, ל"עולם שהיא באה ממנו". ומכיוון שרוני טיפה מתנשאת על שקד במישור אחד, שקד מרגיש צורך להתעליין עליה במישור אחר - המישור הרגשי. ואכן, בשיחות הרגשיות, כמו גם בשיחה הנוכחית, הוא תמיד מדבר בזלזול, כמו כדי להבהיר לה ש"גם הוא יכול".
אבל מעבר לזה, יש פער ניכר בין סגנונות התקשורת שלהם. לשקד אין עצבים לנסות ולהבין, ובהתאם רוני נלחצת ולא מצליחה להסביר. רוני מנהלת שיחות כמו מי שבילתה שנים רבות בטיפול (ולמען הסר ספק, אני אומרת את זה כמחמאה); שקד, לעומתה, נכנס למוד ילדותי ורוקע ברגליים (מטפורית, לפחות). ובעוד היא, אחרי ריב, זקוקה לחיבוק מקרב - הוא זקוק לספייס. אבל ככה או ככה, נראה לי שבשלב הזה לרוני כבר אין סיכוי מול שקד. הוא באנטי אליה (וגם ליעל); וגם אם הוא מסוגל, תיאורטית, לעשות אותה מרוצה, זה לא רלוונטי כי הוא פשוט לא רוצה.
נסיים עם מינדי ואסף, שהיו כל כך עסוקים בהתנגשות בין מינדי הוותרנית לבין אסף העקשן, עד שהם כמעט שכחו מההתנגשות בין מינדי הירושלמית לבין אסף התל אביבי. בפרק של אתמול אסף בילה שעתיים וחצי בפקקים, והחליט שאינאף איז אינאף. משברים גאוגרפיים בחתונמי הם בדרך כלל די משעממים, כי בסופו של דבר, נסיבות פנימיות של אנשים הן רבודות ומסובכות יותר מאשר הנסיבות החיצוניות שלהם (כמו מקום מגורים); אבל במקרה של מינדי ואסף, הוויכוח על מקום המגורים הוא גם ויכוח על "מי מכתיב את הטון בקשר", או "מי אומר את המילה האחרונה". למינדי יש ילד, מה שמעניק לה את הפריווילגיה הזו כמעט כדיפולט. אבל אסף, בהיותו קונטרול פריק, לא מרוצה מזה שהוא הוברג באופן אוטומטי לתוך עמדה בעלת השפעה פחותה.
אז כדי לנסות להחזיר לעצמו את תחושת הכוח, אסף מכריז בפני מינדי שעכשיו עוברים לתל אביב לשבועיים האחרונים של התוכנית. היא מסכימה (או שאין לה ברירה?). כלומר, היא עושה את החשבון ומבינה שהיא תסבול פחות ממעבר לתל אביב מאשר שהיא תסבול מהישארות בירושלים. וגם, היא מסכימה כי בפועל היא תוכל לשרוד שבועיים רחוק מהבית, ממש כמו שהוא שרד (אם כי, כאמור, הוא לא הפסיק להתלונן לרגע). אבל בסופו של דבר, חלוקת הזמנים בין הערים רלוונטית רק כשנמצאים בסימולציה של נישואים. בנישואים אמיתיים, מקובל לבחור רק בעיר אחת.
תגובות