מולי וסטיב, זוג נשוי, נמצאים בפגישה שגרתית אצל המטפלת הזוגית שלהם. הם מדברים על הרצון של מולי לשקם את חיי המין שלה, שנזנחו בזמן שהיא התמודדה עם סרטן השד. עכשיו כשהיא בריאה, החשק המיני שלה חזר, אבל סטיב כבר לא מסוגל לשכב איתה - הוא רואה בה אישה חולה ולא מושא תשוקה. ואז, באמצע הפגישה, הטלפון של מולי מצלצל. זה הרופא שלה, שמספר לה שהסרטן שלה חזר, והפעם מדובר בסרטן סופני. מולי בורחת מהקליניקה. היא מבינה שהיא עומדת למות בלי סקס, וזה לא מקובל עליה.
מאוחר יותר, כשניסיון כושל להלהיט את העניינים עם סטיב מסתיים בבכי (מהצד שלו), מולי מקבלת את האישור הסופי לכך שסטיב לא יוכל לתת לה את מה שהיא זקוקה לו - מינית ורגשית כאחד - והיא מחליטה לעזוב אותו. היא מתנחמת בזרועותיה של חברתה הטובה ניקי, שגם מתחילה ללוות אותה בבדיקות ובטיפולים השונים, ויוצאת למסע חקירה עצמית במטרה להגשים משאלה חשובה: לחוות, בפעם הראשונה בחייה, אורגזמה עם אדם אחר. תוך פגישות מיניות עם גברים שונים מולי מגלה את הקינקים שלה, שהיו חבויים במשך שנות הנישואים עם סטיב, ומפתחת קשר מיוחד עם השכן שלה - שדרכו היא מתמודדת גם עם הזיכרון הכואב של התקיפה המינית שעברה כשהייתה ילדה.
זו עלילתה של הדרמה הקומית "מתה לסקס" (Dying for Sex), שמבוססת על סדרת הפודקאסטים הקצרה באותו השם, בהנחייתה של ניקי בויר. הסדרה, שיצרו אליזבת מריוות'ר וקים רוזנסטוק, הופקה עבור רשת FX והיא זמינה לצפייה בישראל בדיסני+. על פניו, היא נשמעת כמו צפייה מסקרנת: גם בגלל הפרמיס הלא שגרתי, גם בגלל ההיקף הלא-מאיים (שמונה פרקים בני כחצי שעה), וגם בגלל הקאסט שמכיל אך ורק שחקנים מבריקים: מישל וויליאמס (שמגלמת את מולי), ג'ני סלייט (ניקי), ג'יי דופלאס (סטיב) ורוב דלייני (השכן נטול השם) הם רק חלק מהרשימה. אז כן, על הנייר "מתה לסקס" נראית מבטיחה, אבל בפועל משהו מתפספס.
יש לזה כמה סיבות. קודם כל, הקריינות. הסדרה מלווה בווייס-אובר של מולי, שמכניס את הצופה לתוך המחשבות שלה, וזה לגמרי מיותר. באופן כללי, שימוש בקריינות באופן הזה - כשהמספר הוא לא מספר יודע כל, אלא הדמות הראשית בעצמה - הוא עניין מסוכן: גם כי זה קצת קרינג', וגם כי זו בגידה בעיקרון הבסיסי של "להראות ולא לספר". כלומר, סצנה טובה לא זקוקה לקריינות, כי כל הרגשות שהיא אמורה לשקף מובעים כבר דרך המילים או הבעות הפנים של הדמויות. ב"מתה לסקס" נדמה שלא ניתן די קרדיט למשחק של מישל וויליאמס, והאמת היא שוויליאמס היא שחקנית טובה מספיק בשביל שהצופים יבינו מה עובר על מולי ברגע נתון כזה או אחר, בלי שיהיה צורך לומר זאת מפורשות, ולכן אין שום צורך בקריינות שבה היא מסבירה בדיוק מה עובר עליה. זו האכלה בכפית של הצופה. מה גם שחוויית הצפייה מעניינת הרבה יותר כשהצופה נאלץ להבין בעצמו את הדברים שנשארים לא-אמורים.
פספוס נוסף של "מתה לסקס" קשור בהומור שלה, או, ליתר דיוק, בהיעדרו. אומנם הפרק הראשון מכיל כמה רגעים מצחיקים - על כולם אחראי דופלאס (למשל, כשסטיב אומר "אני חושב שאני פמיניסט", או כשהוא מבטא את המילה "טראומה" באופן משונה) - אבל החל מהפרק השני הסדרה, בגדול, מפסיקה להיות משעשעת. שזה חבל, כי כאמור מככבים בה שחקנים קומיים שהם לא פחות ממעולים, וכאן הם לא מקבלים אפשרות אמיתית לממש את היכולת הזו.
"מתה לסקס" הופכת עם הפרקים לסוג של דרמה woke-ית טרחנית ודי מעייפת (ככל שמולי נכנסת עמוק יותר לעולם המין הלא-ונילי), וגם הרגעים הבודדים שבה שכן אמורים להצחיק לא ממש מצליחים במשימה הזו. נראה שהסדרה מחויבת לייצוג לא פוגעני ולא שיפוטי של הקינקים המוצגים בה, והמחויבות הזו אומנם מוערכת, אבל היא גוזלת מהסדרה את הפלפליות שהיא הייתה זקוקה לה. במילים אחרות, הסדרה סובלת מרגישות יתר. היא לא "קשוחה" מספיק עם הדמויות שלה, ובניגוד להבטחה הגלומה בפרק הראשון, היא לא ממש צוחקת עליהן.
אם מראש "מתה לסקס" הייתה מוגדרת כדרמה - ובהתאם, מלוהקת כדרמה - הביקורת הזו הייתה נראית קצת אחרת. ואכן, הפן הדרמטי בסדרה הוא הפן המוצלח יותר שלה. אומנם היא מתישה לעיתים, אבל יש בה לא מעט רגעים מרגשים: השיחה הטעונה של מולי עם אמא שלה (סיסי ספייסק) כשזו באה לביקור, או הרגע שבו מולי והשכן מבינים שהם יותר קרובים משחשבו. מה שכן, זה קצת לא הגיוני שהאיש הזה הופך, במחי כמה פרקים, מטיפוס דוחה שמשאיר זבל במסדרון לאדם החמוד ביותר עלי אדמות.
בסך הכל, "מתה לסקס" היא לא סדרה גרועה - אבל היא גם רחוקה מלהיות צפיית חובה. אפשר לומר את זה ככה: אם יש לכם זיקה מיוחדת לאחד הנושאים המרכזיים המוצגים בה, כנראה שתוכלו להיתרם ממנה בדרך כזו או אחרת; אם לא, לא יקרה כלום אם תדלגו עליה.
תגובות