אנחנו לא בוחרים לאיזה הורים אנחנו נולדים. זה אחד מהעקרונות המעצבים של חיינו, לטוב ולרע - וזה גם הנושא המרכזי שבו מתעסקת "האפי פייס" (Happy Face) החדשה, ששני פרקיה הראשונים כבר זמינים ב-HOT ,yes, סלקום TV ו-FreeTV. גיבורת הסדרה היא מליסה, מאפרת בתוכנית תחקירי טרו-קריים, וכמו כולנו היא גם בת להורים. רק שבניגוד אלינו, ההורים שלה - וספציפית, אבא שלה - הוא רוצח סדרתי. "רוצח הפרצופים המחייכים", קוראים לו, ובלעז: "האפי פייס קילר".

הוא מבלה את זמנו בבית הסוהר, והיא מבלה את זמנה בהסתרת זהותה האמיתית. אפשר להבין אותה. מליסה משנה את שם משפחתה ומקפידה שילדיה לא ידעו דבר וחצי דבר על המורשת המשפחתית המפוקפקת - עד שיום אחד מחליט האב ליצור קשר עם בתו. היא לא עונה לו למכתבים, ולכן הוא פונה למקום העבודה שלה ומתמרן את מנהליה לשלוח אותה אליו. הוא מספר לה שהיה רצח שלו שמעולם לא פוענח, ומליסה חוקרת ומגיעה למסקנה כי הואשם באותו רצח אדם אחר, על לא עוול בכפו. בעוד כחודשיים החף מפשע יוצא להורג, ומליסה מחליטה לפעול כדי להשיב את חפותו. והיא מחליטה את זה בעקבות מניפולציות אגרסיביות שמופעלות עליה מכל עבר, שגורמות לה להרגיש מחויבת להתמודד עם השלכות של עוולות שהיא לא אחראית להן ועם גזלייטינג אגרסיבי שגורם לה להרגיש שהיא דווקא כן.

זו, בקליפת אגוז, עלילת שני הפרקים הראשונים של "האפי פייס". בקליפה של פרי קצת גדול יותר - זהו גם סיפורה של מליסה ג'י מור, בתו האמיתית של הרוצח הסדרתי המציאותי בהחלט קית' האנטר ג'ספרסון, ה"האפי פייס קילר" המקורי, ועל בסיס סיפורה נברא סיפורנו שלנו, עם כל מיני שינויים למטרות דרמטיות. את הסדרה יצרה ג'ניפר קאסישיו, שחתומה על העיבוד האמריקאי של "כבודו", ועל ההפקה חתומים שניים מהאנשים הכי חזקים בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית: הזוג המוכשר מישל ורוברט קינג, שאחראים על "האישה הטובה", "הטובות לקרב", "פני הרוע", "אלזבת'" ומה לא. והם גם נמנים על צוות הכותבים של הסדרה, או כך לפחות נטען בקרדיטים ב-IMDb.

לכן, לא פלא שהציפיות לקראת "האפי פייס" היו גבוהות. כשהם רוצים, הקינגים יודעים לייצר טלוויזיה חדשנית, בועטת, חסרת פחד ומבדרת מאוד בעת ובעונה אחת. זו לא משימה קלה, אבל הם יכולים לה. העונות האחרונות של "הטובות לקרב" המחישו את זה בצורה נפלאה. אבל כגודל הציפיות, גודל האכזבות. "האפי פייס" לא מתעלה לגבהים שהשניים האלה מסוגלים להם. למעשה, היא אפילו לא מתקרבת. 

קשה לשים את האצבע על מה זה בדיוק שלא עובד הפעם. וזה קשה במיוחד מפני שמדובר בביקורת שמגיעה אחרי שני פרקים בלבד. אז אולי זה הזמן לדיסקליימר: יכול להיות שבהמשך העונה, שעתידה למנות שמונה פרקים, המצב ישתפר. בינתיים, "האפי פייס" לא מספיק סוחפת. כן יש בה עומקים רגשיים ועבודת משחק ראויה, במיוחד של אנה-לי אשפורד ("הסקס של מאסטרס", "סיפור פשע אמריקני") שמככבת בתפקיד הראשי ושל דניס קווייד שמגלם את אביה הרוצח. יש בה גם שאלות הרות גורל ששווה להתעכב עליהן. אבל הדרמה המשפחתית מרגישה מודבקת, ולא בחינניות, להיבט הטרו-קריימי של הסדרה. במקרה הזה, אחד ועוד אחד לא שווה שתיים, הוא שווה אחד ועוד אחד.

אבל נדמה לי שהבעיה הכי גדולה של "האפי פייס" היא בעיית הקצב. אי אפשר להתעלם מכך שהעלילה שלה מתקדמת די הרבה בשני הפרקים הראשונים. דברים קורים, תהליכים זזים. אבל כל ההתקדמות הזו רק מדגישה את העובדה שזו סדרה שנעדרת כל תחושה של מתח או לחץ. התעלומה דנן לא מעניינת מספיק, לא אכפת לנו מאותו אדם שהואשם על לא עוול בכפו משום שהוא לא דמות בסדרה, לפחות בשלב הזה. בנוסף לכך, ההוצאה המתוכננת שלו להורג עתידה לקרות רק בעוד כחודשיים שלמים - אז למה שנהיה בלחץ? יש מספיק זמן לתקן את המצב. בקיצור, הפצצה המתקתקת לא כל כך מתקתקת, וגם לא מספיק מעניינת. אז פלא שהיא לא מדביקה אותנו למסך?