כשחושבים על דרמה רפואית, חושבים על "האנטומיה של גריי". לסדרה של שונדה ריימס יש מקום של כבוד בהיכל התהילה של הז'אנר, ובהיכל התהילה של הטלוויזיה בכלל, אבל גם המעריצים הכי גדולים שלה כבר לא מתלהבים ממנה כמו פעם. עכשיו, 20 שנה בדיוק מאז שעלתה למסך העונה הראשונה של "האנטומיה", נטפליקס מציגה את הקנדידטית שלה: הדרמה הרפואית "דופק" (Pulse). האם היא תהיה מה שנטפליקס רוצה שהיא תהיה? לא בטוח, אבל היא בהחלט ראויה לתשומת הלב של חובבי ז'אנר הדרמה הרפואית הסבונית.
"דופק" (Pulse), שיצרה זואי רובין, מתרחשת במרכז הטראומה בבית החולים מגווייר שבמיאמי. וכאילו שיחידת טראומה היא לא זירת התרחשות מספיק מסקרנת לכשעצמה, "דופק" דואגת להגביר את הסיכונים כבר בדקות הראשונות, ולהבטיח שהסביבה הגם-ככה כאוטית תהיה כאוטית אפילו יותר מהמצופה. אפשר לומר שזה סוג של קליקבייט, אבל כזה שמשתלם ללחוץ עליו. לענייננו, הפרק הראשון נפתח עם שני אירועים משמעותיים שנוחתים על הצוות: הראשון - סופת ההוריקן אבי מגיעה לעיר, ומזג האוויר הקיצוני גורם לתאונת דרכים מרובת נפגעים (ולעוד הרבה בעיות נוספות בהמשך); השני - מתברר שהמתמחה הראשי זנדר פיליפס, שנחשב לכוכב של מרכז הטראומה, הושעה מתפקידו בעקבות תלונה על הטרדה מינית. מי שנבחרת להחליף אותו בתפקידו היא דני סימס (ווילה פיצג'רלד), גיבורת הסדרה, האקסית של פיליפס, וגם מי שהגישה את התלונה נגדו.
שני האירועים המחוללים הללו ממשיכים להזין את הסדרה לאורכה. ההוריקן, מן הסתם, גורם לנזק רב ומשבש את פעולתו השוטפת של בית החולים, בזמן שנפגעים רבים מהרגיל מגיעים לקבל טיפול (ומפרנסים את העלילות המתחלפות). במקביל, על העלילה הראשית אחראית דני, שמתמודדת עם כובד משקלו של התפקיד החדש - כמו גם עם התגובות שהיא מקבלת בעקבות הבחירה להתלונן - ונזכרת שוב ושוב ברגעים מכוננים במערכת היחסים שלהם (שטיבה מתגלה, לאורך הפרקים, באמצעות אותם פלאשבקים).
וכמו בכל דרמה רפואית שמכבדת את עצמה, גם ל"דופק" יש אינספור דמויות וקווי עלילה. אלייז'ה, חברה הטוב של דני שגם די דלוק עליה, נוטר לה טינה על שקיבלה את התפקיד שהוא רצה לעצמו; טום, מנתח בהתמחות ודוש לא קטן, מפלרטט עם שתי נשים במקביל - אחות ופרמדיקית; קמילה האמביציוזית, סטודנטית לרפואה, הופכת ליריבה של המתמחה העייפה והפסימית סופי; בתה של נטליה קרוז, ראש מרכז הטראומה, נפגעת במסגרת נזקי ההוריקן ומאושפזת במצב קשה בבית החולים.
"דופק" מודעת לחלוטין לז'אנר שבתוכו היא מתקיימת, ומחבקת אותו. באחת הסצנות דמות אחת אומרת לאחרת שהיא "כמו רופאה טלוויזיונית", ובסצנה אחרת אף נעשה אזכור מפורש של "האנטומיה של גריי". ואכן, ב"דופק" יש את כל המרכיבים שמהם עשויים הלהיטים שקדמו לה. כל חברי הצוות יפים להחריד, וכולם מדברים בקצב גבוה מהממוצע ומתנסחים ברהיטות שהיא על גבול הלא אמינה. השיחות האישיות הכי דרמטיות של המתמחים מתנהלות ברגעים הכי קריטיים של המטופלים, ואסונות פוקדים את מרכז הטראומה אחד אחרי השני, כשלכל מטופל שמגיע יש סיפור הזוי יותר משל קודמו. כל המאפיינים האלה של "דופק" מבטיחים שהיא לא שואפת להיות סדרת איכות, אלא אופרת סבון. ובתור אופרת סבון, היא לגמרי עושה את העבודה.
ולמרות ש"דופק" נאמנה למקורות, יש דבר אחד משמעותי שהיא עושה קצת אחרת. החידוש שהסדרה מציעה הוא בבחירה למקם במרכזה לא מערכת יחסים רומנטית חלומית שהיא "מנט טו בי" (כמו זו שהייתה למרדית' ודרק, נניח), אלא מערכת יחסים בעייתית: כזו שהתפתחה במסגרת יחסי מרות, וכזו שלא מייצרת סצנות קיטשיות להתמוגג מולן, אלא סצנות להתנועע מולן באי נוחות. הבחירה הזו מהדהדת אמירה חשובה: יש דברים שאי אפשר לעשות להם רומנטיזציה, לא משנה באיזה ז'אנר אנחנו.
האם "דופק" היא סדרה מיוחדת או חד פעמית? ממש לא, ולכן גם אפשר לשער שהיא לא תהפוך לסנסציה של ממש. אבל בסופו של דבר, היא מספיק מעניינת ובהחלט ממכרת. היא מבטיחה לספק סחורה מסוג מסוים מאוד, ואכן מספקת אותה - ולפעמים זה כל מה שאפשר לבקש.
תגובות