שרה פולי, פיטר ברג, קריירת הבימוי מלאת הסקנדלים של אוליביה וויילד, מגזין וראייטי, הפודקאסט "The Town" של מאט בלוני: אם מילות המפתח האלה אומרות לכם משהו, אתם כנראה נואשים לסאטירה הוליוודיות טלווזיונית אדירה. היו סדרות שהתקרבו לזה אבל לא ממש עסקו בקולנוע קלאסי, אחרות דווקא כן עסקו בו אבל היו יבשות להחריד. עכשיו ההמתנה הסתיימה, כי כבר שנים שלא הייתה קומדיה כמו "הסטודיו" ("The Studio") החדשה של אפל TV פלוס, בין היתר בגלל שאנשים שכחו איך לעשות אחת.

"הסטודיו" היא פרויקט הדגל החדש ביצירתו ובכיכובו של סת' רוגן, שחתום עליה לצד ארבעה יוצרים נוספים - שותפו הקבוע וחבר הילדות אוון גולדברג, וכן פיטר הייק ואלכס גרגורי (שניהם מ"שרברבי הבית הלבן") ופרידה פרז. רוגן מגלם את מאט רמיק, המנהל החדש של אולפני קונטיננטל הבדיוניים והמתקשים, בכיר הוליוודי שהוא לכאורה "חליפה" בעלת סמכות אבל כשהוא מבקר על סט הצילומים אף אחד לא שם עליו. ולאורך עשרת הפרקים הקצרים, החדים והכל כך מצחיקים של "הסטודיו", כולם נמסרו מראש לביקורת וישודרו מדי שבוע, לתמונה נכנסים גם קודמתו בתפקיד (קתרין אוהרה, "שיט'ס קריק"), מקביליו (אייק ברינהולץ וקתרין האן), בת טיפוחיו (צ'ייס סוי וונדרס, "באפקיס") והבוס העוד-יותר-גדול (בריאן קרנסטון הענק).

וזה רק הקאסט המרכזי של "הסטודיו". כל פרק מתפקע מרוב הופעות אורח חכמות ומבריקות, באדיבותם של פול דנו, זאק אפרון, רון הווארד, זואי קרביץ, אנתוני מאקי, מרטין סקורסזה, שרליז ת'רון, סטיב בושמי, אדם סקוט, ג'וני נוקסוויל וגרטה לי - ואלה רק חלק מהשמות הכי גדולים שהוכרזו מראש, ושמגלמים את עצמם. הרשימה המלאה ארוכה יותר, ורשימת האורחים בכתוביות הסיום של כל פרק נראית למעשה כמו מפקד אוכלוסין של הוליווד. אבל בשום שלב לא מדובר במחיר שהשחקנים הראשיים של "הסטודיו" נדרשים לשלם: ההופעות הקצרות הללו לא מאפילות על אף אחת מהדמויות המרכזיות, כל אחת מהן נהדרת בדרכה וכל שחקן נותן תצוגה מהטובות בקריירה שלו. אדרבא, לפעמים אותם איי-ליסטים משמשים מקפצות לבדיחות שנוגעות בשלמות, למשל "סטיב בוסקמי הוא הוורסט-קייס סקנריו" שאומרת מנהלת השיווק בגילומה של האן בפרק הראשון.

האולפנים עצמם אומנם בדיוניים, אבל "הסטודיו" חיה מרפרנסים לתרבות הפופ האמיתית והעכשווית - ובעיקר מהסוגיות שהכי מעסיקות אותה. בהחלטה לא פחות מגאונית, רוגן ושות' בחרו לפלח את הפרקים לפי תבנית מקורית הרבה יותר מעוד "תסריט, צילומים, בכורה", וכך כל פרק מתמקד בתחנות היפר-ספציפיות ועכשוויות כמו צילום שוט הדגל, ההקרנה לאנשי האולפן, הקרב על בחירת במאי, סערת ה-AI או טקס גלובוס הזהב. רבים מהפרקים מתרחשים בזמן אמת, רבים מהם מתהדרים בשוטים רציפים, ארוכים, תזזיתיים ומופתיים. למשל הפרק השני והמושלם על שוט השקיעה שאפשר לצלם רק פעם אחת, שמתרחש כולו במהלך הרגעים המסנוורים מדי בדרך אליו (ומצולם בהתאם). באותו פרק, כשמאט מתלהב מהאפשרות לעשות "Bookend" ולסגור את הסרט המומצא עם שוט זהה לשוט הפותח, זה בדיוק מה ש"הסטודיו" עושה בעצמה. 

לצד טמפו ארון סורקיני, "הסטודיו" מקדישה את המקסימום לדיאלוגים אבל את המינימום לפיתוח מקורי של הסיפורים. וזה בסדר, כי למרות שהחרדה החברתית והטמטום המזדמן של הגיבור מוליכות כל פרק לפי שטיק קבוע, השטיק הזה קורע מצחוק ומזמן אינספור שנינויות. כך למשל כשמאט משוכנע בפרק הבכורה שהוא יהיה האיש שיצליח לעשות סרט על רמה מזיכיון המשקאות הקלים קול-אייד, עם דיונים הכוללים את המשפט "אם האחים וורנר יכולים להרוויח מיליארד דולר מציצי הפלסטיק של בובה בלי כ**". זה איזון מושלם - מוש-לם - בין הברקות הוליוודיות להומור הסטלנים החביב על רוגן, שפה אפילו לא טורח לתת איזושהי מראית עין של חיים פרטיים לדמות בגילומו. כי הכל מקצועי (או שואף למקצועי) בסדרה, והמקצועיות הזו הולכת עד הסוף. סוף כל סוף הגיעה הסאטירה ההוליוודית שהכל מתחבר בה, והיא גדולה ברמות של "ויפ" ו"האקס". אשרינו שזכינו להיות כאן כשהיא יוצאת לאור.